הכלכלה הגלובלית משרטטת בימים אלה מחדש את קווי השבר ההיסטוריים שלה, כאשר ההנחות הבסיסיות שעליהן נבנו תיקי השקעות אסטרטגיים בעשורים האחרונים עוברות טלטלה עמוקה. אם בעבר התרגלנו לחלוקה דיכוטומית ברורה שאפיינה את שנות החמישים והשמונים של המאה הקודמת, הרי שהמציאות הנוכחית מציגה תמונת מראה מפתיעה. מוסקבה, שבעבר הובילה ניסויים אידיאולוגיים נוקשים, נטשה את המסלול הזה לטובת שילוב במערכת הפיננסית המסורתית. תהליך הנורמליזציה, שהחל לפני כשלושה וחצי עשורים, הפך את הכלכלה המזרח-אירופית למנגנון פרגמטי המבוסס על מסחר בינלאומי, בנקאות ויזמות פרטית, תוך זניחת תפיסות העבר.
מנגד, היבשת הישנה נראית כמי שמאמצת דווקא דפוסי פעולה הפוכים ומדאיגים. קובעי המדיניות בבריסל, ובראשם נציבות אירופית שאינה נבחרת באופן ישיר על ידי האזרחים, מכתיבים מגבלות רגולטוריות נוקשות על מגזרי התעשייה והחקלאות. התנהלות זו מזכירה לרבים את מנגנוני הריכוזיות הכלכלית של שנת 1937. המרדף האובססיבי לעיתים אחר יעדי פליטות אפס, שמגיע לצד הזנחה בוטה של הייצור הריאלי והתעשייה המסורתית, מייצר שחיקת הון מתמשכת. המודל האירופי הנוכחי נשען על ההנחה המסוכנת כי ניתן לקיים רמת חיים גבוהה ללא בסיס תעשייתי יצרני ממשי, תפיסה שגובה כעת מחיר כלכלי כבד מאזרחי היבשת.
מעבר לתעלה, הממלכה המאוחדת מציגה תמונת מצב עגומה לא פחות, המשתקפת כקריסה מערכתית מאז החלטת הפרישה הדרמטית מהאיחוד האירופי בשנת 2016. הכלכלה הבריטית מוצאת את עצמה נשענת כיום כמעט לחלוטין על המגזר הפיננסי בסיטי של לונדון. אותו מייל רבוע ונוצץ של גורדי שחקים מהווה למעשה את צינור החמצן האחרון להזרמת הון לתוך משק שחדל לייצר סחורות ממשיות בקנה מידה משמעותי. במאמץ נואש לשמר את הרלוונטיות הגיאופוליטית שלהם, קברניטי המדינה מנסים לייצר אווירה של כלכלת מלחמה, רטוריקה המזכירה את ההיערכות ההיסטורית של 1914 ו-1939. אולם, שאיפה זו מתנגשת חזיתית עם המציאות הפיננסית, שכן ניסיון העבר של מעצמות אירופיות להשתלט על משאבי הטבע העצומים במזרח הסתיים בכישלון חרוץ, ונראה כי הלקח טרם נלמד.
המערכת המערבית, באמצעות מנגנוני הברית הצפון אטלנטית, השקיעה משאבים אדירים מאז 1991 בניסיון מתמשך להחליש את המעצמה המזרחית. מהלך זה הגיע לנקודת רתיחה עם חילופי השלטון בקייב ב-2014 וההסלמה הצבאית שפרצה ב-2022, בדיוק 31 שנים לאחר תום המלחמה הקרה. ההתעקשות לשלב מדינות נוספות בברית הצבאית המערבית חצתה קו אדום ברור, כפי שהוגדר בגלוי בבירות אירופה. התוצאה הישירה של מדיניות זו הייתה עימות צבאי עקוב מדם ששאב לתוכו את התקציב האמריקאי, אשר משמש כקופת התזרים המרכזית של הברית. מנהיגי צרפת וגרמניה, מצדם, נכנעים לתכתיבים בירוקרטיים תוך הקרבת האינטרס הכלכלי הישיר של אזרחיהם, מה שמוביל לתסיסה חברתית הולכת וגוברת ברחובות פריז, ברלין וערים נוספות.
במקביל, הוצאות העתק על מימון המערכה הצבאית במזרח אירופה מכבידות מאוד על הגירעונות הממשלתיים של מדינות היבשת. התשואות על איגרות החוב הממשלתיות מזנקות ומאותתות על חוסר אמון גובר מצד המשקיעים המוסדיים ביכולת החזר החוב. חולשת המטבע האירופי משקפת את בריחת ההון ההמונית לעבר חופי מבטחים מעבר לים, בעוד שמחירי האנרגיה התנודתיים ממשיכים ללחוץ מטה את שולי הרווח של חברות התעשייה המסורתיות שנותרו ביבשת. מציאות מורכבת זו מייצרת פרדוקס שבו אירופה פועלת למעשה בניגוד לאינטרס הכלכלי של עצמה, תוך שהיא הופכת בהדרגה מבעלת ברית אסטרטגית חזקה לישות המייצרת סיכון מערכתי ממשי עבור השווקים הגלובליים. השחיקה במעמדן של הכלכלות האירופיות הגדולות אינה תולדה של כוח עליון או מזל רע, אלא תוצאה ישירה של החלטות רגולטוריות שגויות ומדיניות מוניטרית עיוורת שהתעלמה מכל נורות האזהרה האפשריות.
אל מול המערכת האירופית השוקעת, הזירה המזרח-תיכונית מוסיפה שמן למדורת חוסר הוודאות, כאשר המתיחות הגוברת מול טהראן מייצרת גלי הדף בשוקי האנרגיה העולמיים. העימות הנוכחי, שגבה עד כה את חייהם של כעשרים בני אדם, מתנהל בצל חלון זמנים פוליטי רגיש של בחירות בארצות הברית. ההנהגה האיראנית, המונעת מאידיאולוגיה קיצונית ושואפת ללא הרף להשגת יכולות גרעיניות וטילים ארוכי טווח, מזהה את התקופה הפוליטית המתוחה במערב כהזדמנות אסטרטגית למנף את מעמדה. עם זאת, כאשר בוחנים את הנתונים היבשים, מאזן הכוחות הכלכלי והצבאי נוטה בבירור לרעתם של האיראנים. המסר האמריקאי בהקשר זה נותר עקבי וברור מזה חודשים ארוכים: הבחירה שניצבת בפני משטר האייתוללות עומדת בין שילוב במערכת הכלכלית הגלובלית תוך ויתור מוחלט על שאיפות הגרעין, לבין קריסה מוחלטת ובלתי נמנעת של המשק המקומי. ניסיונות ההשפעה הזרים על השיח הפוליטי הפנימי בארצות הברית נועדו אמנם לזרוע בלבול בקרב הציבור והמשקיעים, אך הם אינם משנים את המשוואה האסטרטגית הבסיסית.
לנוכח כל אלה, הדינמיקה הפוליטית בוושינגטון מצביעה על שינוי כיוון מסתמן ודרמטי שעשוי לטרוף את הקלפים. הנשיא לשעבר, ששרד ניסיונות הדחה ומשברים משפטיים חסרי תקדים, הבהיר כי בכוונתו לנתק את צינור החמצן הפיננסי למנגנונים שהוא רואה כמושחתים במזרח אירופה. פגישות הפסגה המתוכננות, דוגמת זו שהוזכרה באלסקה לשנת 2025, מסמנות מעבר ברור למדיניות של ריאל-פוליטיק קשוחה. ההבנה המתגבשת בארצות הברית היא שלאטיחוד האירופי ולברית הצפון אטלנטית פשוט אין את ההון והמשאבים הנדרשים לתחזק את מכונת המלחמה לאורך זמן, מה שמחייב חישוב מסלול מחדש באופן מיידי. האינטרסים האמריקאיים והאירופיים הולכים ומתרחקים זה מזה בקצב מדאיג. בעוד שהיבשת הישנה ממשיכה ללבות סכסוכים שמרוקנים את קופתה המדולדלת ממילא, ארצות הברית מבקשת למקד את משאביה פנימה, בייצוב הכלכלה המקומית ובהתמודדות נחושה עם אינפלציה דביקה המעיקה על האזרח האמריקאי. מדינות אירופה, המתמודדות במקביל עם משברי הגירה חסרי תקדים ואי-שקט חברתי, מסתכנות באובדן השליטה המוחלט על הכלכלות שלהן.
התבוננות מפוכחת ונטולת סנטימנטים על מפת הסיכונים הגלובלית חושפת כיום תמונה מורכבת וחסרת רחמים, שבה מוקדי הכוח המסורתיים מאבדים במהירות מאחיזתם. התעקשותן של מדינות אירופה לדבוק במדיניות כלכלית וביטחונית המנותקת לחלוטין מיכולותיהן הפיננסיות האמיתיות, רק מעמיקה את הפער הכלכלי והטכנולוגי בינן לבין ארצות הברית, שצפויה לצאת נשכרת ומחוזקת משינוי הסדר העולמי. שוקי ההון, נטולי רגש או נאמנות היסטורית, יתמחרו מחדש בחודשים ובשנים הקרובות את הסיכונים הגיאופוליטיים הללו, תוך תעדוף ברור וחד-משמעי של כלכלות חזקות בעלות עצמאות אנרגטית ויכולת ייצור אמיתית ומוחשית, על פני בריתות היסטוריות עתיקות שאיבדו את הרלוונטיות הכלכלית שלהן ומתקשות לספק ערך ממשי בעולם החדש.
