המסמך הכלכלי והפיננסי הרחב והמעמיק ביותר שמפורסם על ידי ממשלת ישראל, הלוא הם הדוחות הכספיים של המדינה לשנת 2025, מספק הצצה נדירה ומדאיגה אל מאחורי הקלעים של כלכלת ישראל. הדוחות, שעליהם חתומה החשבת הכללית במשרד האוצר מיכל עבאדי־בויאנג'ו, מקיפים כ־89% מהישויות הממשלתיות בישראל, לרבות משרדי הממשלה השונים, החברות הממשלתיות, התאגידים הסטטוטוריים ורשויות המדינה. מבעד למספרים היבשים משתקפת מציאות מורכבת של משק הנאבק לשמור על יציבות פיננסית נוכח זעזועים ביטחוניים אדירים, הוצאות אזרחיות כבדות והתחייבויות היסטוריות שמאיימות להכביד על קופת האוצר עוד עשורים רבים קדימה. המסמך משמש למעשה כמראה המשקפת את סדרי העדיפויות הלאומיים ואת המחיר הכלכלי הכבד של ניהול מדינה תחת אש מתמדת, במקביל לצורך הקיומי להמשיך ולפתח תשתיות אזרחיות ארוכות טווח.

אחת הנקודות המטרידות והדחופות ביותר שצפות ועולות מתוך הדוח המקיף נוגעת למצבה העגום של קרן מס רכוש. מדובר בקרן ייעודית וקריטית אשר נועדה לפצות אזרחים ועסקים על נזקים ישירים ועקיפים שנגרמים כתוצאה ממלחמות ופעולות איבה. תקציבה של קרן זו ממומן באופן מסורתי מתוך גביית מסי רכישה המוטלים על עסקאות נדל"ן המבוצעות ברחבי ישראל, כאשר החוק קובע כי שיעור מסוים מהכנסות אלו יופרש ישירות לטובת הקרן. הנתונים חושפים כי מאז פרוץ המלחמה ועד לסוף השנה שעברה, שולמו מתוך קרן מס רכוש פיצויים בהיקף חסר תקדים של 37 מיליארד שקל. אם לא די בכך, 5 מיליארד שקל נוספים הוצאו מהקרן בעקבות מבצע "שאגת הארי". התוצאה הישירה של משיכות ענק אלו היא התרוקנות כמעט מוחלטת של הקופה, אשר נותרו בה כ־2 מיליארד שקל בלבד. מצב זה מחייב את הממשלה להידרש לסוגיה באופן מיידי ולהגדיל משמעותית את ההפרשות אל הקרן כדי להבטיח את המשך קיומה של רשת הביטחון הכלכלית לאזרחים. על פי החוק המקורי, שיעור ההפרשה משוריין על 15%, אולם שר האוצר מחזיק בסמכות, בכפוף לאישור ועדת הכספים של הכנסת, לשנות שיעור זה בהתאם לצרכי השעה. ההיסטוריה של שיעורי ההפרשה בשנים האחרונות ממחישה את התנודתיות ואת ניהול המשברים התכוף: בשנת 2021 עמד השיעור על 25%, צנח ל־0% בשנים 2022 ו־2023, זינק בחדות ל־80% בשנת 2024, הגיע לשיא של 100% בשנת 2025, והחל משנת 2026 הוא עתיד לחזור לרמה של 25%.

מעבר לפיצויים האזרחיים, ההוצאה הממשלתית הבולטת והמשמעותית ביותר בשנים האחרונות היא ללא ספק ההוצאה הישירה על ניהול המלחמה. בסוף השנה שעברה, עמדו הוצאות אלו על סכום אדיר של 231 מיליארד שקל. מרבית הסכום העצום הזה מיוחס באופן ישיר להוצאות מערכת הביטחון, אשר תפחו לממדים של 166 מיליארד שקל, סכום המהווה 7.8% מהתוצר המקומי הגולמי של מדינת ישראל. הנטל הביטחוני הכבד הוביל לאחרונה לוויכוח ציבורי ופוליטי סוער סביב תקציב הביטחון, כאשר גורמים במערכת הביטחון ובתוך הממשלה דרשו לפתוח את תקציב המדינה על מנת להזרים מיליארדים נוספים לצורכי הצבא. דרישה זו מתנגשת חזיתית עם עמדתו המסורתית של אגף התקציבים באוצר, הגורס כי יש להגביל את ההוצאה הצבאית ולשאוף לקבוע נורמה חדשה של הוצאה מרוסנת יותר כדי לאפשר צמיחה אזרחית. עם זאת, באגף החשבת הכללית רואים את המציאות נכוחה ומעריכים כי לא ניתן יהיה באמת לצמצם את העלויות הביטחוניות בשנה הבאה. הערכה זו נובעת לא רק מעלויות הרכש הצבאי הישיר וההצטיידות מחדש, אלא גם בשל סעיפי הוצאה קשיחים הנוגעים לכוח האדם ולשיקום. כך למשל, תגמולי שירות המילואים הגיעו בשנה שעברה לסכום חסר תקדים של 32 מיליארד שקל. בנוסף, ההוצאות על שיקום משפחות שכולות ונכי צה"ל הגיעו ל־11 מיליארד שקל. לנוכח נתונים אלו, עמדת החשבת הכללית היא שגם בשנה הבאה תקציב הביטחון יישאר ברמה דומה וגבוהה. הדו"ח חושף לראשונה גם את היקפי פעילות השיקום של המדינה, עם כמעט 150 אלף דיונים של ועדות רפואיות שהתקיימו מאז פרוץ המלחמה. התשלומים לנפגעי פעולות איבה חצו את כל הרף המוכר והגיעו לשיא של 3.7 מיליארד שקל, בעוד שהוצאות מינהלת תקומה, האמונה על שיקום עוטף עזה, הסתכמו כבר ב־5.4 מיליארד שקל בפועל, לצד התחייבויות עתידיות המסתכמות ב־11.7 מיליארד שקל נוספים.

לצד האתגרים הביטחוניים והוצאות המלחמה, כלכלת ישראל ממשיכה לפעול ולייצר מנועי צמיחה לעתיד, בעיקר בתחום התשתיות. המגזר הפרטי מזהה את ההזדמנויות ומסתער על פרויקטי התשתית הלאומיים שמפרסמת המדינה. סכום ההשקעות של המגזר הפרטי בתחום זה רשם זינוק מרשים של 6.5 מיליארד שקל בשנה אחת בלבד, והגיע בסוף שנת 2025 לסכום כולל של כ־53 מיליארד שקל, שמרביתם מנותבים לפיתוח תשתיות תחבורה חיוניות. המומנטום לא נעצר כאן, שכן פרויקטים נוספים הנמצאים כעת בשלבי תכנון ויצאו למכרזים בשיטת שיתוף פעולה עם המגזר הפרטי טומנים בחובם פוטנציאל השקעה נוסף של 27 מיליארד שקל. בראש רשימת הפרויקטים הללו ניצב פרויקט המטרו השאפתני, שעלותו הכוללת מוערכת ב־181 מיליארד שקל. מודל המימון קובע כי מחצית מהעלות תמומן ישירות מקופת המדינה, ואילו המחצית השנייה תגיע מגביית היטלים ומסים ייעודיים מהציבור. עם זאת, התוכנית נתקלת בחוסר ודאות לגבי יכולת המסים להניב בפועל את הסכומים האדירים המדוברים. החשבת הכללית הזהירה כי מדובר באירוע פיננסי מורכב, וקיימת סכנה שחוסר התאמה בין מועדי ההכנסות ממסים לבין קצב ההוצאות ייצור פער תזרימי חריף, אשר עלול להתגלגל להגדלת יחס החוב־תוצר ולהכביד משמעותית על התקציב.

משקולת נוספת המונחת על כתפי התקציב היא ההוצאה הממשלתית בגין פנסיה תקציבית. חבות המדינה בגין תשלומי הפנסיה התקציבית מוסיפה לתפוח ועומדת כעת על 718 מיליארד שקל, נתון המשקף עלייה של 8 מיליארד שקל מהשנה הקודמת. מרבית החבות הזו, כ־70%, מיועדת לתשלום עבור גמלאים שכבר פרשו. נטל תזרימי זה צפוי להמשיך ולהעיק על הקופה הציבורית, כאשר שנת 2038 מסומנת כשנת השיא שבה ההוצאות השנתיות על תשלומי הפנסיה התקציבית צפויות להגיע לכ־41 מיליארד שקל, סכום הממחיש את המשאבים העצומים שהמדינה נדרשת להקצות לתשלומי עבר.

חרף כל ההוצאות הכבדות, יחס החוב־תוצר של מדינת ישראל, המהווה אינדיקטור מרכזי לאיתנותה הפיננסית של המדינה, עמד בסוף השנה שעברה על 67.9%. נתון זה משקף עלייה מתונה מאוד של 0.2% בלבד לעומת התקופה הקודמת. ההתייצבות היחסית בנתון זה אינה נובעת מירידה בחוב עצמו, שעמד על סכום אסטרונומי של 1.4 טריליון שקל, אלא מעדכון נתוני התוצר המקומי הגולמי על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עדכון שהצביע על צמיחה משמעותית והגדיל את המכנה בחישוב היחס. עמדתה המקצועית של החשבת הכללית היא שהרכב החוב של מדינת ישראל נותר יחסית נוח ובטוח, נתון המאפשר למשק מרווח נשימה. עם זאת, התמונה הכוללת המצטיירת מהדוחות מדגישה את הצורך הדוחק בניהול כלכלי מחושב, על מנת לנווט את ספינת הכלכלה הישראלית בבטחה בשנים הבאות.