השאלה האם שירותים ציבוריים כמו בריאות, רווחה וחינוך הניתנים ללא עלות ישירה בנקודת השירות הם אכן "בחינם" היא נושא לוויכוח כלכלי נוקב, אך התשובה המעשית טמונה בשיעור המיסים שכל מדינה גובה מאזרחיה. הנתונים מציגים תמונה ברורה שבה קיים קשר הדוק בין היקף השירותים שהממשלה מספקת לבין הנטל הפיסקלי המוטל על הכלכלה כולה. ככל שהמדינה מבקשת להרחיב את סל השירותים הציבוריים, כך עולה הצורך במקורות מימון משמעותיים, שבאים לידי ביטוי בשיעור הכנסות המדינה ממיסים ביחס לתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג).

במבט על נתוני ה-OECD, נראה כי ממוצע המדינות החברות בארגון עומד על 34.9% הכנסות ממיסים כאחוז מהתמ"ג. נתון זה מהווה קו פרשת מים שסביבו מתנהלות מדיניות כלכליות שונות. בצד העליון של הטבלה נמצאות המדינות האירופיות, המאופיינות במודלים של מדינת רווחה נרחבת. דנמרק מובילה את הרשימה עם שיעור הכנסות ממיסים של 45.2%, אחריה צרפת עם 43.5%, אוסטריה עם 42.8%, איטליה עם 42.6% ובלגיה עם 42.2%. במדינות אלו, האזרחים משלמים שיעורי מס גבוהים, אך בתמורה הם נהנים ממערכות ציבוריות מקיפות הממומנות ברובן על ידי המדינה.

ישראל ממוקמת מתחת לממוצע הארגון, עם שיעור הכנסות ממיסים של 30.9% מהתמ"ג. מיקום זה מציב את ישראל במקום נמוך יותר ממדינות אירופה המפותחות, אך גבוה יותר מארצות הברית, שגובה מיסים בשיעור של 25.6% מהתמ"ג. הפער בין ארצות הברית לבין ממוצע ה-OECD עומד על כמעט 9%, מה שמסביר את התפיסה האמריקאית הדוגלת בשוק חופשי יותר ובפחות מעורבות ממשלתית ישירה באספקת שירותים חברתיים. בתחתית הרשימה נמצאות מדינות המאופיינות בשיעורי גבייה נמוכים משמעותית, כגון אירלנד עם 21.7%, צ'ילה עם 20.5%, קולומביה עם 19.9% ומקסיקו עם 18.3%.

השוואה זו מדגישה כי אין ארוחות חינם. המודלים הכלכליים השונים משקפים בחירה חברתית ופוליטית לגבי גודל הממשלה ומידת אחריותה על רווחת הפרט. בעוד שמדינות כמו דנמרק בוחרות במודל שבו הממשלה מממנת את רוב הצרכים החברתיים באמצעות מיסוי גבוה, מדינות אחרות כמו ארצות הברית או המדינות בתחתית הטבלה בוחרות להשאיר חלק גדול יותר מההכנסה בידי הפרט, מתוך הנחה שהוא יצרוך את השירותים הללו באופן פרטי בשוק החופשי. ההחלטה על שיעור המיסוי אינה רק שאלה של יעילות כלכלית, אלא בראש ובראשונה שאלה של סדרי עדיפויות חברתיים.

יש לציין כי נתוני גביית המיסים כוללים קשת רחבה של הכנסות, החל ממס הכנסה ומס חברות ועד למע"מ, ביטוח לאומי ומיסי צריכה אחרים. העומס המצטבר של מיסים אלו קובע בסופו של דבר את היכולת של הממשלה לתפקד ולספק את אותם שירותים שנתפסים כחיוניים. הבנת הקשר בין שיעורי המיסוי לבין השירותים הניתנים היא קריטית לכל דיון על מדיניות כלכלית. המציאות מראה כי המדינות שמספקות את רמת השירותים הגבוהה ביותר הן גם אלו שדורשות את נתח התוצר הגבוה ביותר מהאזרחים שלהן, וכי בחירה במודל של שירותים ציבוריים מורחבים מחייבת בהכרח מערכת מיסוי אפקטיבית, מקיפה ורחבה.