הדיון הסוער שהתקיים לאחרונה בוועדה להסרת חסמים בכנסת הציף אל פני השטח את אחת הסוגיות הכלכליות המורכבות והכואבות ביותר עבור משק הבית הישראלי, והיא היעדר התחרות הממשית במערכת הבנקאית. בעקבות החלטתה של רשות התחרות להכריז על הבנקים כ"קבוצת ריכוז", התכנסו חברי הכנסת כדי לבחון מדוע השוק, שאמור להיות משוכלל ודינמי, נותר קיפאון צרכני עמוק. הנתון שהוצג בוועדה הכה בתדהמה את הנוכחים וחשף את עומק הבעיה: בין השנים 2021 ל-2025, רק כ-350 אלף לקוחות בחרו לנייד את חשבונם מבנק אחד לאחר, נתון המתרגם לפחות מאחוז אחד מבעלי החשבונות בישראל מדי שנה. הנתון הזה מהווה הוכחה אמפירית לכך שעל אף הרפורמות המרובות שבוצעו בשנים האחרונות, השערים למעבר בין בנקים נותרו חסומים או לפחות לא מזמינים מספיק.
הזעם שהפגין יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל ביטון, על היעדרות נציגי הבנקים מהדיון, שיקף את תחושת התסכול מהפער שבין הבטחות השוק החופשי לבין המציאות. הבנקים, הנהנים מרווחי שיא שחורגים לעיתים פי כמה משיעורי הרווחיות של מוסדות פיננסיים דומים במערב, ממשיכים לשלוט ללא עוררין בכיסו של הצרכן הישראלי. עבור משק הבית הממוצע, הבנק הוא הגורם המרכזי שקובע את גובה ההוצאה הגדולה ביותר – המשכנתא, ההלוואות לכל מטרה ועמלות העו"ש, וכאשר התחרות מוגבלת, הצרכן הוא זה שסופג את המחיר. הממונה על התחרות, עו"ד מיכל כהן, הסבירה כי העובדה שהריבית על הפיקדונות אינה מתגלגלת באופן מלא ומספק לציבור היא סימפטום מובהק לשוק שאינו מתנהל כסביבה תחרותית בריאה, כאשר הבנקים, מצידם, לא עושים דבר כדי לעודד לקוחות לעזוב, אלא לעיתים פועלים בדרכים שמרדימות את המערכת.
מנגד, נציגי בנק ישראל הציגו עמדה מסויגת יותר, המטילה ספק בתועלת של עצם ההכרזה על הבנקים כקבוצת ריכוז. לפי הפיקוח על הבנקים, צעדים כמו הבנקאות הפתוחה וחובות השקיפות כבר נמצאים בתהליכי יישום, וההכרזה הרגולטורית לא צפויה להוסיף ערך מוסף מעבר למה שקיים ממילא בשטח. עם זאת, עצם העובדה שבנק ישראל עצמו נאלץ לדרוש מהבנקים להחזיר ללקוחות כ-3 מיליארד שקלים – סכום אדיר במונחים לאומיים – מעידה כאלף עדים על כך שהמערכת סבלה מכשלים שורשיים. השאלה הכלכלית המהותית אינה האם יש שקיפות טכנית באתר האינטרנט של הבנק, אלא האם הצרכן מרגיש מספיק בטוח וקל לנייד את כספו כדי להפעיל לחץ על המערכת.
נראה כי הצינורות המוליכים את התחרות, שאותם מנסים הרגולטורים לפתוח באמצעות רפורמות דוגמת מאגר נתוני האשראי או חקיקה לעידוד הקמת בנקים קטנים, נתקלים בחומה בצורה של שמרנות צרכנית והיעדר תמריצים כלכליים מספקים. גם כאשר קיימים כלים, כמו קרן מודרי האשראי שנועדה לסייע לאוכלוסיות מוחלשות, מתברר שהם לא תמיד מנוצלים במלואם, מה שמצביע על ניתוק בין התכנון הממשלתי לבין היישום בשטח. הנתונים מראים כי במערכת ריכוזית שבה שני בנקים גדולים מחזיקים ביותר מ-50 אחוזים מהשוק, והשלושה הגדולים שולטים בלמעלה מ-70 אחוזים, יחסי הכוחות בין הלקוח לבנק נותרים בלתי שוויוניים בעליל.
ההכרזה על הבנקים כקבוצת ריכוז עשויה לספק לרשות התחרות כלים משפטיים חדשים להטלת הוראות שמטרתן לקדם תחרות, אך ללא שינוי עמוק בהתנהגות הצרכנים ובפעולות הבנקים לעידוד הניוד, ספק אם נראה תנועה משמעותית בשוק. העובדה שהבנקים בוחרים להציע תנאים משופרים רק למי שמתקשר למוקד ומתמקח, ולא באופן גורף לכלל הלקוחות, היא הוכחה נוספת לכך שהשוק פועל על בסיס של "מי שצועק מקבל", ולא על בסיס של שוק משוכלל שבו המחיר נקבע באופן תחרותי ושקוף. בסופו של יום, המבחן האמיתי של הרפורמות יהיה בנתונים שיפורסמו בעוד שנה ושנתיים, והשאלה הפתוחה שנותרה היא האם הכנסת תצליח להזיז את הגבינה הבנקאית באמצעות חקיקה אגרסיבית, או שמא נמשיך לראות שיעורי ניוד אפסיים בתוך מערכת שמבטיחה תחרות אך מספקת בפועל ריכוזיות מוגברת.
