הגליל העליון יפהפה במיוחד בתקופה הזו של השנה, כאשר גשמי החורף צובעים את ההרים בירוק ופרות שוב רועות בשלווה בין המטעים. אולם, התחושה שהכל חזר לשגרה אחרי מלחמה כה ממושכת היא מטעה למדי. הלחימה בצפון אומנם הסתיימה זה מכבר, אך תושבי האזור עדיין נלחמים מדי יום, הפעם כדי להשתקם משנתיים ארוכות של פינוי וחורבן. ראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן, שיתף בכאב במהלך סיור של משלחת משרד מבקר המדינה ונציבות תלונות הציבור כי האויב הצליח במשימתו לדלל את האוכלוסייה בירכתי הארץ. הנתונים שהוא הציג למשלחת מעידים על מציאות קודרת. בערב מלחמת חרבות ברזל התגוררו בעיר כעשרים וחמישה אלף תושבים, אך כיום שבו אליה כחמישה עשר אלף בלבד. לדבריו, העיר חזרה עשרים שנה לאחור. מספר התלמידים צנח באופן חד, וגנים נפתחו עם מספר זעום של ילדים עקב חוסר נרשמים. הנתון היחיד שזינק הוא מספר נתמכי הרווחה, שהכפיל את עצמו, בזמן ששירותים חיוניים כמו חדר מיון קדמי וחדר יולדות כבר אינם פועלים.
עם פרוץ המלחמה החלו מבקר המדינה ועובדי משרדו לערוך עשרות סיורים בשטח כדי לעקוב אחר הפערים בטיפול באוכלוסייה, וכעת הם שבים כדי לבחון את מאמצי השיקום. בכירי עיריית קריית שמונה התריעו בפני המשלחת כי אם מספר התושבים יירד מתחת לרף של עשרת אלפים, לא תהיה דרך חזרה. פערים אדירים עדיין קיימים בשטח, כאשר מאות מבנים הרוסים וכבישים שניזוקו מתנועת טנקים טרם תוקנו, והעיר טרם קיבלה את הפיצוי הדרוש לכך. הפקרה זו, כפי שתיאר זאת מבקר העירייה, מורגשת היטב דווקא עכשיו עם החזרה הביתה, כאשר פערי המיגון עדיין עומדים על שבעים אחוזים וישנה תופעה מדאיגה של שימוש בסמים בקרב בני נוער. למרות הבטחות לסיוע ממשלתי ולתלושי מזון, בכירי העיר מדגישים כי העיר זקוקה למשיכת אוכלוסייה חזקה ולא רק לתמיכת רווחה, גם אם ישנן קרנות אור אופטימיות כמו הפיכת מכללת תל חי לאוניברסיטה והתוכניות להקמת שכונות חדשות.
המהלומה האנושית מלווה גם במשבר כלכלי אדיר שממנו מתקשים בעלי העסקים להתאושש. מספר העסקים המורשים בעיר צנח ממאות רבות לפחות מחמש מאות, ויותר מארבעים אחוזים מהעסקים כלל לא חזרו לפעילות. מנהלי מפעלים ומרכזי קניות מתארים מציאות עגומה שבה קניונים עומדים ריקים בלב יום חול, ועסקים ששרדו בקושי את המלחמה נאלצים להילחם שוב על קיומם מול היעדר לקוחות. למצוקה זו מצטרפת תופעה חמורה של סחיטת דמי חסות מצד ארגוני פשיעה, המנצלים את הפגיעות של החקלאים ובעלי העסקים באזור. בתגובה, הקימו תושבים התארגנויות אזרחיות כדי להיאבק בתופעה בפנים גלויות, אך הם זועקים לנוכחות ולגיבוי של המדינה באכיפה, בענישה ובפיצוי הולם למי שעסקו נפגע בגלל סירובו לשלם.
מאמצי השיקום האדירים הללו מעלים שאלה מתבקשת לגבי העלות הכלכלית למדינה ולכיסו של האזרח. בעוד שפרויקטור הצפון הגיש במקור תוכנית שיקום ופיתוח מקיפה בסך של כשלושים ואחד מיליארד שקלים, משרד האוצר התנגד לכך נחרצות. בסופו של דבר, הממשלה אישרה תוכנית חומש מצומצמת הרבה יותר, בהיקף של כשישה וחצי מיליארד שקלים בלבד, שנועדה לטפל בנזקי התשתיות, לסייע לחקלאות ולעודד צמיחה מחדש. אולם, גם סכומים אלו, המצטרפים לעלות הכוללת של המלחמה, מטילים משקולת כבדה על קופת המדינה, ומי שישלם את המחיר הם האזרחים. כדי לממן את הוצאות הענק הללו, הממשלה העבירה שורת גזירות כלכליות הכוללות הקפאת מדרגות מס, מניעת עדכון של נקודות זיכוי וצעדי מיסוי נוספים שישחקו את הנטו בתלוש המשכורת. המשמעות המעשית של צעדים אלו היא נטל מס נוסף המוערך בכשבעת אלפים שקלים בשנה למשפחה ממוצעת. כך, תושבי המרכז והדרום שותפים מלאים למימון הבנייה מחדש של יישובי קו העימות.
המצוקה הכלכלית והתשתיתית ניכרת היטב גם במושבה מטולה, שם ספגו רוב מוחלט של מבני הציבור פגיעות ישירות מאש חיזבאללה. גם שם מתמודדת המועצה עם סבך בירוקרטי שמעכב שיפוצים קריטיים, ורק חלק קטן מחדרי המלון שבו לפעול. היעדרם של שירותים בסיסיים ממחיש את המציאות השברירית, כאשר סניף הדואר המקומי נותר סגור ותושבים גמלאים נאלצים להתנדב ולחלק את המכתבים לשכניהם. למרות שיפוצו מחדש של בית הכנסת המקומי שנפגע קשות, הדרך לשגרה אמיתית עודנה ארוכה. הסיור המחיש כי תושבי הצפון אומנם מחזיקים את חבל הארץ הזה על כתפיהם, אך משימת השיקום האדירה, על כל נגזרותיה הכלכליות והחברתיות, היא משימה לאומית שמוטלת על החברה הישראלית כולה.
