הזמן במזרח התיכון לא רק מרפא פצעים, הוא גם שוחק ערך. קצת פחות מששת אלפים דולרים אמריקאיים, או כשלוש מאות אלף לירות מצריות, זהו הסכום שהועבר בשבוע שעבר ממשלת מצרים למשפחתה של שיימא אל־סבאע. התשלום הזה, שהגיע לאחר מאבק משפטי מתיש מול משרד הפנים בקהיר, סוגר לכאורה את הגולל על אחת הפרשות הטעונות ביותר שידעה החברה האזרחית במדינה מאז הטלטלות של תחילת העשור הקודם. אך מעבר לטרגדיה האישית, המספרים היבשים מספרים סיפור רחב בהרבה על מנגנוני הפיצוי של המדינה, על הסחבת הממשלתית, ועל האופן שבו אינפלציה דוהרת הופכת פסיקות משפטיות למסמכים נטולי עוקץ כלכלי ממשי.
כדי להבין את המשמעות של סגירת החשבון הנוכחית, יש לחזור אחורה אל הלילה שלפני יום השנה הרביעי להתקוממות של העשרים וחמישה בינואר. אל־סבאע, משוררת ופעילה חברתית, הגיעה לאזור כיכר תחריר כדי להניח זר פרחים לזכר מאות המפגינים שקיפחו את חייהם במהלך המחאות ששינו את פני האזור. הצעד הסמלי הזה הסתיים בכדור שנורה מגבה, סוג של תחמושת ששימשה באותה תקופה את כוחות המשטרה לפיזור הפגנות. מותה הפך אותה כמעט מיד לסמל של מאבק אזרחי, אך במקביל גם פתח חזית חדשה ומורכבת מול המנגנון המדינתי. המאבק עבר מהרחובות אל אולמות בתי המשפט, שם ניהלה המשפחה מלחמת התשה מול סוללות עורכי הדין של משרד הפנים המצרי.
הפיצוי שהועבר כעת חושף את הפער העצום בין הזמן המשפטי לזמן הכלכלי. פסיקת בית המשפט שהורתה על התשלום ניתנה כבר בשנת אלפיים עשרים ושלוש, אך גלגלי המערכת המצרית טחנו לאט. העיכוב בביצוע פסק הדין המחיש את הקושי המובנה של אזרחים לגבות חובות מגופים ריבוניים. בינתיים, הכלכלה המקומית המשיכה לצלול, והלירה המצרית איבדה אחוזים ניכרים מערכה מול המטבעות הזרים. כך, סכום שאולי נשמע משמעותי במונחים מקומיים לפני מספר שנים, נשחק משמעותית עד לרגע שבו חצה את הקווים אל חשבון הבנק של המשפחה. התופעה שבה מדינות מנצלות את שחיקת המטבע כדי להקטין את ההתחייבויות הפנימיות שלהן אינה ייחודית למצרים ומדובר במנגנון מוכר שבו האינפלציה משמשת כמס סמוי. במקרה של משפחת אל־סבאע, כל חודש של עיכוב חסך למדינה ערך ריאלי על חשבון הזכאים.
המסלול המשפטי שהוביל לתשלום הנוכחי לא היה ליניארי והוא חושף טפח מהדינמיקה בין הרשות השופטת לזרועות הביצוע במצרים. בשנת אלפיים ועשרים, חמש שנים לאחר האירוע שהצית את הסערה הציבורית, נרשמה פריצת דרך כאשר הקצין שהיה אחראי לירי נידון לשבע שנות מאסר. הרשעה זו של איש כוחות הביטחון לא הייתה עניין של מה בכך בנוף המקומי, והיא סימנה נכונות מסוימת של המערכת המשפטית למתוח קו אדום. עם זאת, הרשעתו של הפקיד הבודד בשטח הייתה רק המערכה הראשונה. המערכה השנייה, והקשה לא פחות, הייתה הניסיון להטיל אחריות מוסדית וכלכלית על משרד הפנים עצמו, צעד שנתקל בחומות בצורות של התנגדות מוסדית.
המעבר מהטלת אשמה אישית על קצין משטרה לדרישת פיצוי מהמדינה עצמה הוא תמיד שלב קריטי במאבקים מול רשויות שלטון. עורכי הדין של המשפחה נאלצו לנווט בתוך מערכת סבוכה של תקנות וחוקים שנועדו להגן על הקופה הציבורית מפני תביעות נזיקין. הניצחון המשפטי בשנת אלפיים עשרים ושלוש היה אמור להיות נקודת הסיום, אך כאמור, ההמתנה נמשכה עד לשבוע החולף. התהליך כולו משקף את המאבק המתמיד בין אזרחים המבקשים צדק לבין מערכת שנוטה להגן על עצמה באמצעות סחבת אינסופית. אולמות הדיונים הפכו לזירת התגוששות שבה כל מסמך וכל ערעור נועדו לדחות את הרגע שבו המדינה תצטרך להכניס את ידה לכיס ולהודות, הלכה למעשה, באחריותה המערכתית לאירוע שהתרחש באותו ערב בכיכר.
העיכובים הללו אינם מקריים והם משקפים אסטרטגיה רחבה יותר של ניהול סיכונים משפטיים מצד גופים ממשלתיים. כאשר משרד ממשלתי מתמודד עם תביעה, המטרה היא לעיתים קרובות להתיש את הצד שכנגד ולהרוויח זמן, מתוך הבנה שהזמן פועל לטובת הגוף החזק והממומן יותר. במבט לאחור, הפרשה כולה מהווה מיקרוקוסמוס ליחסי הכוחות במדינה. היא מדגימה כיצד אירוע נקודתי מתגלגל למאבק משפטי וכלכלי חוצה שנים המעסיק ערכאות שונות. בסופו של יום, התיק נסגר עם העברת הכספים, אך המשמעות המהדהדת שלו חורגת הרבה מעבר לשורת הרווח וההפסד של משרד הפנים המצרי. לאחר עשור של דיונים משפטיים ושחיקה כלכלית, הפיצוי ששולם למשפחת אל־סבאע מדגיש את הפער בין פסיקות בתי המשפט לבין המציאות הבירוקרטית. המקרה ממחיש כיצד מערכות שלטוניות מנצלות סחבת ואינפלציה כדי להקטין את חבותן הריאלית ומותירות את האזרח עם ניצחון שערכו הכלכלי זעום.
