במסגרת סדנאות והרצאות למשקיעים ואירגונים אותם אנו עורכים בתחום קבלת החלטות אני נשאל תכופות על ידי המשתתפים "מהי הטעות הגדולה ביותר של משקיעי המט"ח?". השואלים מצפים לתשובה מתוחכמת וארוכה, ברם התשובה פשוטה ? המשקיע הממוצע לא יודע לחתוך הפסדים, האמירה נכונה בכל שוק, אולם כיוון שתחום המט"ח מאופיין במינוף גבוה ותאווה לרווחים גדולים יותר, המשמעות של הצמדות לפוזיציה ואי חיתוך הפסדים היא קריטית.

וורן באפט הטיב להגדיר את הבעיה כשאמר "משך האחזקה המועדף עליינו הוא לנצח", קיימת נטייה טבעית של המשקיע להמשיך ולהחזיק בנכס מפסיד על מנת לא להכיר בהפסד, הגיון המשקיע אומר שכל עוד הוא מחזיק בנכס יש סיכוי שהמחיר יעלה והמשקיע לא ירשום הפסד. תיאורטית לזמן קצוב המשקיע צודק כמובן אולם אי הכרה בהפסד בעיקר בעסקאות מט"ח כאשר המשקיע משתמש במינוף גבוה יביא במקרים רבים להפסד ולאובדן הפוזיציה כולה.

מה יכול המשקיע לעשות על מנת להימנע מהמצב בו אובדת ההשקעה כולה?

פרסוםהתשובה כמובן הוא שימוש קשיח בנקודת עצירה stop loss. רוב המשקיעים יודעים את זה , הם אפילו מתכננים את זה כך, בתחילה פועל ההגיון אולם מרגע שהפוזיציה נפתחה וההפסד נצבר המשקיע השכיח אינו פועל על פי הרציונל שהינחה אותו בשלב תכנון ההשקעה, רוב המשקיעים [BstockB="662577"] פועלים [/BstockB] "מהבטן" שנאת ההפסד, אי היכולת להכיר בהפסד, הרצון ליטול סיכונים גדולים יותר בזמן הפסד כפי שמצא מחקרם של כהנמן וטברסקי משתלטים על המשקיע וקובעים את התנהגותו, נקודת העצירה פשוט זזה באופן שוטף עד שהיא מאבדת את המשמעות שלה.

אנו סובלים מאופטימיות בלתי רציונאלית, כמו דברים אחרים בחיים האישיים והאירגונים קיים כשל בין תכנון לבין ביצוע והניהול על פי יעדים הופך לעוד אמירה ריקה מתוכן.

טעויות והפסדים הינם חלק שכיח משגרת יומם של העוסקים במט"ח , כולנו פוגשים בהם, הסוחר הטוב הינו הסוחר אשר משכיל להבין שהם חלק מהפעילות. המשקיע האגדי ג"ורג" סורוס הטיב לבטא זאת באומרו "אני כנראה עושה את אותה כמות של טעויות כמו כולם רק שאני יודע לחתוך אותם מהר יותר"

אז מה עושים? קובעים נקודת עצירה בה מקבעים הפסד, לא נותנים לשום הסחה או מידע חדש לשנות את הנקודה הזאת, מודעים ל"אני הפנימי" שלנו שמסרב להכיר בהפסד נלחמים בו ומנצחים. מכירים בקשר ההכרחי בין תכנון לביצוע ומבינים שלעיתים אנו חוטאים באופטימיות בלתי רציונאלית.